את התואר הראשון שלי עשיתי במכללה קטנה, במדעי ההתנהגות ואמנויות.. היינו קבוצה של עשרים ומשהו נשים שלמדו ביחד במרחב סמי-אלטרנטיבי שכלל הרבה חוויות והתנסויות. בלימודים האלה רקדתי קונטקט לראשונה והתאהבתי! למדתי מגדר ועף לי הסכך! אפילו הנחיתי טקס קקאו בפעם הראשונה וגיליתי שזה משהו שאני ממש אוהבת לעשות! (במסגרת קורס אנתרופולגיה, אבל זה סיפור כבר לפוסט אחר). למרות שהיו לי גם תיסכולים וטענות, בדיעבד אני מסתכלת על השנים האלו בהמון המון הערכה.
הדרישות בתואר לא היו גבוהות, או לפחות לא הרגישו גבוהות עבורי. המרצות (המדהימות) שהיו לי באותה תקופה נתנו לי הרבה חופש לכתוב על נושאים שבאמת מעניינים אותי! כשהתאפשר לי לחקור מתוך תשוקה, מצאתי את עצמי מושקעת כולי בכל עבודה ועבודה: קוראת, חוקרת, מקשיבה, מראיינת, רוקמת מילה למילה למילה ובוראת עולמות שלמים… צוללת ראש ושוחה למעמקי האוקיינוס של שאלת המחקר. המרצות צחקו עליי שכל עבודה שאני מגישה היא סמינריון. ובאמת, הייתי כל כך מושקעת, כל כך נרגשת!!
במקביל לתואר, נכנסתי לעולמות המיניות. עבדתי במרכז הסיוע ובמקביל למדתי אצל מיכל מעיין דון (המלכה האם!) הנחיית קבוצות שעוסקות במיניות מודעת, התחלתי להשתתף במעגלי נשים ולהנחות סדנאות בפסטיבלים. באופן טבעי, כל העבודות שלי עסקו במיניות – חקרתי מיניות של נשים שמשתתפות במעגלי נשים, אינטימיות ומיניות בקונטקט אימפרוביזציה, הקשר בין מיניות ואכילה בפרספקטיבה סוציולוגית ועוד ועוד. הרבה מהסדנאות שאני מנחה היום, שואבות מהידע והחוכמה שצברתי בתקופה ההיא…
היום, כשעברתי על העבודות הישנות, מצאתי את הטיוטה הזאת שכאן בתמונה. זאת הייתה אמורה להיות עבודה קטנה ושולית בשנה א', שתעזור לנו לתרגל את האפשרות של מחקר כמותני. בדיעבד, זאת הייתה עבודה גורלית עבורי!
על דף השער יש הערה מהמרצה שלי שאומרת "יעל, יש לי הרבה ביקורת לגבי השאלון, קראי את הערותי והגישי אותו מתוקן. לטעמי הוא פולשני מדי".
לצד השאלון עצמו הופיעו עוד הערות עם סימני קריאה –
"נראה לי שזה מוגזם לגמרי, לא הייתי שואלת שאלות כאלה בשאלון סגור"
"תפעילי בבקשה שיקול דעת"
"יעל זה נראה לי מוגזם מדי!"
המרצה הגדילה לעשות וכשהחזירה לנו את הטיוטות אף ציינה בפני הכיתה את העבודה שלי כדוגמא לשאלון שהלך רחוק מדי ולא מותאם בכלל. ואני, בלי לחשוב פעמיים עניתי לה.. אני כותבת את המילים האלה ועולה בי התרגשות!! איך האישה הצעירה שהייתי אז הייתה מספיק אמיצה כדי לקום ולהגיד לה – "אבל נשים רוצות לדבר על מיניות!! השאלות האלה חשובות, לגיטימיות ורלוונטיות! אני בטוחה שיש הרבה נשים כאן בכיתה שהיו מוכנות לענות על שאלון כזה!"
והיא, שהייתה מרצה חריפה ואישה אמיצה בעצמה (ובאמת, מעוררת השראה ברמות אחרות), פתחה את זה לדיון בכיתה. אחת אחרי השניה סטודנטיות אמרו שהן דווקא ממש היו שמחות לענות על שאלון כזה! שיש בו שאלות שחשוב לשאול. שזה נושא שצריך לגעת בו.
אחרי שיחה קצרה היא אישרה לי את העבודה, שהייתה הראשונה שכתבתי בסדרה ארוכה של עבודות מרתקות. קיבלתי עליה 100 ולמדתי ממנה המון. (את התואר סיימנתי בהצטיינות יתרה בממוצע 97 את התשוקה לסטטיסטיקה טרם הצלחתי למצוא )
היום אני מסתכלת עליה ומחייכת
איזה מסע עברתי בעולם הזה
וממשיכה לעבור יום יום
נזכרת בסטודנטית מלאת התשוקה שהייתי
ומאחלת לעצמי בעיקר להמשיך ולמצוא את הלהבה הזאת
בכל דבר שאני עושה
להיות כל כולי, בנוכחות, בהתמסרות
לא לעגל פינות ולוותר..
לא להרכין ראש כשאומרים לי
"את מגזימה! זה יותר מדי! יש דברים שהשתיקה יפה להם!"
ולהמשיך לצעוד במסלול שלי, לתת לכל צעד לגלות את הבא אחריו
וליצור עוד ועוד מרחבים לחופש ולשיח פתוח
על נשיות, על אנושיות, על מיניות ועל אומץ.