לפני כמה שבועות התקלקל לי הצופר ברכב. לוחצים על ההגה ולא יוצא שום צליל. דממה. תחושה מוזרה בסך הכל. זה לא שאני צופרת לאנשים כל היום, כן? אבל הידיעה שיש לי את היכולת לצפור היא מהותית. זאת הדרך שלי לשמור על עצמי במקרה של סכנה. להתריע. לשים גבול.
היתה לי נסיעה חשובה לעשות אז עליתי לכביש בחשש קל, בידיעה שאם מישהו נכנס לנתיב שלי, עושה עליי רוורס, מאט בבת אחת או עושה משהו שמסכן אותי – אין לי איך לסמן לו את זה. אין לי איך להגיד בשפת הכביש האוניברסלית "הייי הייי אחי זהירות אני כאן!!". אני בעצם אילמת. חישבתי סיכונים והבנתי שאני צריכה לנסוע הרבה יותר לאט ובזהירות, להיות בדריכות כלפי הסביבה, לשמור מרחק גדול יותר ממי שסביבי… אז לא ויתרתי על הנסיעה אבל הייתי בהיכון עם הרגל על הברקס. הנשימה שלי נהייתה שטוחה יותר ולא הצלחתי להקשיב ממש למוזיקה או להנות מהנוף. לא יכולתי להרפות.
בעודי מתכווצת לי על כביש החוף ומדמיינת את התאונה שעלולה לקרות במצב הנוכחי, התחלתי להרהר בקשר בין התנהלות בכביש למה שקורה לנו בשדה המיניות. מה שקורה לנו במפגשים אינטימיים.
המיניות, ממש כמו הכביש, היא דרך. היא מסלול. אפשר להגיע באמצעותה למקומות נפלאים ממש!
בספר דרך המין לאלוהים דיוויד דיידה כותב – "בחיבור האקסטטי של האהבה המינית, אנחנו נישאים הרחק אל מעבר לעצמנו, משוחררים מהכיווץ של להיות עצמי נפרד, מועברים, לפחות זמנית, לתוך איחוד מבורך, נטול זמן וחלל, עם אהוב או אהובה מופלאים".
נשמע מופרך…? מיניות יכולה להיות ככה! להרגיש ככה! למלא כל חלקיק בנשמה ולקחת אותנו גבוה לשחקים. אבל גם במין, כמו בכביש, אפשר להתנגש, להתרסק, להיפצע ולהיפגע. וגם במין, כמו בכביש, צריך שפה, צריך שיהיה לנו איך לתקשר אחד עם השני, או השנייה. אם אין לי צופר, אם לא למדתי אף פעם להגיד "לא", "רגע", או "די!", אני כנראה אכנס למיניות בהרבה חשש. אצמצם את עצמי. אם עברתי כבר אינספור "תאונות" במיניות, אני אהיה כל הזמן עם הרגל על הברקס כי אין לדעת מה יקרה. הגוף שלי יהיה דרוך ויהיה לי הרבה יותר קשה להנות מהדרך, להתענג על מה שקורה. להרפות לאינסוף ולהתמסר לאהבה.
לא סתם כל כך הרבה אנשים חווים קשיים במיניות. כאבים בחדירה, שפיכה מהירה, קשיים בזקפה ואובדן תשוקה.. רובנו לא קיבלנו כלים. לא צופר, לא איתות. אולי גז וברקס, וכמה אורות מהבהבים שקשה להבין מה הם בכלל אומרים. בלי תקשורת, בלי שפה, אנחנו מנסים להיכנס למיטה ולעשות את המיטב. חלקנו יודעים להאט, להקשיב, למצוא את הדרך להסתנכרן עם האדם השני.. וחלקנו פשוט נמנעים. ממין, מאינטימיות, מקרבה אנושית. זה באמת ממש מפחיד לעשות תאונה וחלילה להיפגע או לפגוע, אפילו אם זה רק לשפשף איזה מראה צידית או לשרוט את הפגוש…
היופי הוא, שאפשר, ממש אפשר ללמוד את זה. זה לא מדע בדיוני. יש אנשים שיהיה להם יותר מאתגר ויש כאלה שזה בא להם בקלות – אבל אפשר ללמוד להיות מאהבת טובה יותר, בן זוג טוב יותר, להיות אנשים יותר מתוקשרים, רגישים, קרובים… קודם כל לעצמנו. אפשר ללמוד לתקשר במיטה, או בכלל לשים גבולות בחיים, ברחוב, בעבודה.
זאת עבודה מתמשכת. אני יודעת שאני ממשיכה לעשות אותה יום יום.
לפעמים זה הכי טבעי ואני רק חוגגת את הדרך המדהימה שעשיתי, עפה על תקשורת מקרבת ומעוררת וקוצרת את הפירות של המיניות שנולדת מתוכה. ולפעמים קשה לי, אני שוכחת, מתבלבלת, מתכווצת. אבל אני ממשיכה ללמוד, להתאמן ובעיקר להאמין שאפשר. אפשר לחיות במציאות שבה הצרכים והרצונות שלנו מתוקשרים ואנחנו מוצאים את הדרך לתת מקום ונראות והכרה. להיות בעונג ואינטימיות וקרבה. ולעשות מלא מלא כייף בתוך הדבר הזה!
פתאום אני חושבת, איזה מדהים זה אם היינו חיים בעולם שבו כל נער או נערה שמתחילים להיות פעילים מינית היו מקבלים "נהג מלווה", אבל כזה שלא סתם יושב לידך כי הוא הכי גדול בחבר'ה, אלא ממש מתווה את הדרך, מלמד, מייעץ..? שאפשר לשתף אותו או אותה בתהיות שיש לנו, ברגעים מפחידים, בחלומות על מיניות לוהטת או נשיקה קסומה אחת?
ואולי זה קצת קיים. לא רק לנערים ונערות, לכל מי שרוצה לנהוג יותר בנחת במרחבי הלא נודעים של המיניות והמגע. לעשות אהבה מחברת ופותחת. ללמוד שפה.
לא אולי. בטוח. **זה כבר קיים!** אפשר לקבל ליווי בדרך הזאת, כלים, מרחבים לתרגול והתפתחות והגשמה.
