אין לי נטייה להשמנה, גם לא עצמות כבדות או חילוף חומרים איטי. אני פשוט ממש ממש אוהבת לאכול. מאז שאני ילדה קטנה אוכל הוא תענוג גדול.. ברוב תמונות הילדות שלי אני מרוחה בשוקולד או גלידה, מחזיקה ביד במבה או מסתכלת על עוגת יום הולדת בעיניים נוצצות ותאווה גדולה. אני א-ו-ה-ב-ת אוכל, אוהבת לאכול, לבשל, לקנות. חושבת על אוכל הרבה יותר מהאדם הממוצע. מתענגת בקולי קולות ומכל הלב, אם אני בסביבה שמרגישה לי נוחה. מחוברת לחושניות הנוטפת של מנגו ולתשוקה שמתעוררת מעוגת שוקולד טובה. נהנית מהרעננות של שייק ירוק וגם מכורה לסיפוק שבלהכין ארוחה טובה.
אבל אני לא רק אוהבת אוכל. אני גם שונאת אוכל. ומכורה אליו. ומשתמש בו כמענה לכל צורך. כשאני עצובה – אני אוכלת. כשאני שמחה – אני חוגגת באוכל. כשאני בודדה – אני מתנחמת באוכל. כשאני צריכה הסחת דעת מהלימודים – אני מכינה ארוחות פאר. כשאני רוצה לפנק אנשים – אני מבשלת להם. כשאני מרגישה לא טוב עם עצמי – אני אוכלת עד כאב בטן. אוכל תמיד שם, כל הזמן, כל החיים.
לפעמים המוח רץ על מה אכלתי, מה אני אוכל בערב, מה לקנות הביתה, מה עומד להתקלקל במקרר, איזה מאכלים על המדף בסופר נועצים בי עיניים ואיך לווסת את הצורך למלא ולמלא ומלא עד שאתפוצץ. פעם אמרתי לנועם שאני לא מבינה איך זה יכול להיות ש90% אחוז מהזמן הראש שלי עסוק באוכל אם גם ככה 90% מהזמן הוא עסוק במיניות. אולי זה לא מקרי, כמה ששתי התאוות האלה שזורות יחד. האשמה הובושה. היצרים. הריסון. העונג. הסיפוק. ההסתרה. האפלה. העוצמה. הפורקן. הכמיהה. התשוקה. היגון.
המנגנונים הכי עמוקים של ההרס העצמי שלי שזורים באכילה. פעם הם שלטו בי והיום אני (רוב הזמן) שולטת בהם, אבל עוד לא מצאתי מנוחה. גם כשאני מצליחה לעקור מהשורש את החולי, תמיד צריך להמשיך ולנכש עשבים שוטים, לשתול ירקות טובים, לדשן את הגינה. אסור לתת לצמחים לגדול פרא. אסור לתת לצל שהם מטילים להתפרש ולהתרחב ולכסות את הכל. זה מסע חיי, לפוגג את הצל ולהביא את האור פנימה לתוכי. לראות אותי בעיניים טובות. לבחור בחיים. לחיות בשאיפה לאיזון. באהבה עצמית. לחבק את הילדה השמנה שהייתי, זאת ששנאה את עצמה, זאת שסבלה, זאת שרצתה להיפטר מהגוף הזה כמו מחליפה חונקת וכבדה. להקשיב לה, לילדה הזאת, למה שהיא עברה, למה שהיא זקוקה. ופשוט להיות איתי, להיות איתה.
זה מתיש אותי לפעמים, המסע הזה עם אוכל. לפעמים אני פשוט רוצה להיות מהאנשים האלה שיכולים לשכוח לא לאכול כל היום, או לאכול חצי ממה שנמצא על הצלחת. או להצליח להיות קשובה לגוף שלי וטובה אליו כל הזמן. הרי עשיתי כזאת דרך מטורפת במיניות, בהקשבה ליוני, בתשומת לב לצרכים ולרצונות שלי. אבל עם אוכל אני חוטאת לעצמי כל הזמן. אני יודעת שגם זה מסע שמלמד ומצמיח אותי ומחבר לחלקים הכי אנושיים. אני יודעת כמה משמעותי זה לחצוב בסלע את האהבה העצמית שלי, להרוויח ביושר רגעים של שפיות, לחגוג את החופש שלי עם הגוף ולדעת שהוא לא מובן מאליו. אני יודעת. אבל זה פשוט מתיש.
השבועות האחרונים היו קשים. פגשתי בתוכי ומחוצה לי עצב, אבל, עומס, סטרס, חרדה. נדרשתי לכל כוחות העל שלי כדי להתמודד עם מציאות מחורבנת ועם הידיעה שהכל יכול להתרסק בשנייה. נתתי מקום לבכי ולאובדן ואיכשהו גם תיזזתי בין אלף דברים אחרים. גם בתוך האבל מצאתי את עצמי כל יום מחדש בהודיה פשוט מטורפת על הזכות להחזיק מרחבים של אמת, עונג וקרבה.
אני מצליחה לתת להכל לחיות בתוכי יחד, למוות ולחיים, לעצב ולשמחה, לעונג ולכאב. אבל אני גם מוצאת את עצמי אוכלת ללא הפסקה. משהו באוכל מאפשר לי להכיל את כל זה, מאפשר לי לתת לחיים לעבור דרכי, לגעת בי. מאפשר לי להפחית את החרדה. אני יודעת שיש מחירים לאכילה רגשית שהם הרבה מעבר לפיזי, אבל מרגישה כרגע שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות – זה להיות בחמלה. ולהביא עוד אמת. ולהעיז להיות בעונג. לפוגג עוד בושה.
אני יודעת שאני לא לבד במסע הזה אז שולחת חיבוק לכל מי שמזדהה. להיות רכות עם עצמנו. להיות טובים אלינו. זאת התורה כולה. לתת לגלים לשטוף אותנו ולהמשיך לשחות..
