אני לא יודעת איך לבשר לך את זה, אבל כולנו יצאנו מהכוסשלהאמאשלנו. ואם לא מהכוס אז מהבטן, אבל בהחלט גדלנו של שם בסביבה. ההתעברות בהכרח כללה את מערכת המין הנקבית… שהיא, באמת, פלא הבריאה. אז מה כל כך מפחיד בפות? בכוס? בתותה?מה כל כך מפחיד בוסת? בשיער ערווה?מה מזעזע בשיח

את התואר הראשון שלי עשיתי במכללה קטנה, במדעי ההתנהגות ואמנויות.. היינו קבוצה של עשרים ומשהו נשים שלמדו ביחד במרחב סמי-אלטרנטיבי שכלל הרבה חוויות והתנסויות. בלימודים האלה רקדתי קונטקט לראשונה והתאהבתי! למדתי מגדר ועף לי הסכך! אפילו הנחיתי טקס קקאו בפעם הראשונה וגיליתי שזה משהו שאני ממש אוהבת לעשות! (במסגרת קורס

1. פרידה – אין ספק שהדבר הכי משמעותי שקרה השנה היה הפרידה מנועם. אחרי עשור ביחד, חתונה, בית, חלומות, אכזבות, תסכולים, טיפולים – הרגשנו שדי. שכבר לא נכון לנו. שאפשר להמשיך לנסות לנצח אבל שהקשר הזה כבר לא מיטיב עם אף אחד מאיתנו. ארזנו את החלומות בארגזים ונפרדנו. 2. גירושין

אומרים לנו שיש סקס אחר… אז אנחנו יוצאות לדרך, לחפש אותו. רואות לייבים, מקשיבות להרצאות, מתחברות ליוני, נושמות אל הפות. הולכות לפסטיבלים, אירועים, התכנסויות. לומדות להניע אנרגיה מינית בגוף, משננות מורי נבוכים בדרך לכל אחת מ-8 או 800 האורגזמות האפשריות. מנסות הכי טוב שלנו להיות גם מודעות וגם זורמות וגם

כמו רובנו גדלתי במציאות שבה להשמין זה אסון. מציאות בה להיות עגלגלה, מלאה או חלילה שמנה, זאת בעיה שצריך לתקן, ומהר. גדלתי לתוך עולם של דוגמניות רזות על מסכים גדולים. של דיאטות אינסופיות ומוצרים דיאטטיים שקריים. עולם בו אין את המידה שלי בחנויות בגדים (וזה כולה היה מידה 44, ראבק).

כילדה שמנה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היה שכיסא ישבר תחתי. כיסא שבור היה מבחינתי אסמכתא לזה שאני שמנה, כבדה מדי בשביל העולם הזה, חלשת אופי ומגעילה. גם בכיתה ז׳ כשהבנות התחילו לשבת על הבנים נמנעתי. בכל זאת, לא רוצה לשבור למישהו עצם, או שאחר כך הבנים יצחקו ויגידו ״קלטת

לפני כמה שבועות התקלקל לי הצופר ברכב. לוחצים על ההגה ולא יוצא שום צליל. דממה. תחושה מוזרה בסך הכל. זה לא שאני צופרת לאנשים כל היום, כן? אבל הידיעה שיש לי את היכולת לצפור היא מהותית. זאת הדרך שלי לשמור על עצמי במקרה של סכנה. להתריע. לשים גבול. היתה לי

זה היה לה בסדר שנגעתי שם? הוא נהנה? קונדום או לא קונדום? אפשר לתת ספאנק? מה לגבי להוסיף צעצוע? יש מקום לכל מה שקורה לי בלב? ומה יהיה איתנו מחר..? כל אחת ואחד מאיתנו נכנסים למיטה עם המון רעש לבן: מטענים, שאלות וחששות.. המון סימני שאלה שמרחפים באויר, מחשבות ותהיות

מיניות ותשוקה בזוגיות רבת שנים. אחד מהנושאים הכי מדוברים סביבי ובחיי בשנה האחרונה.. איך שומרים על התשוקה? מה מאפשר להתקרב גם כשהדברים נהיים מורכבים? איך אפשר להתחבר כשיש כל כך הרבה פערים..? לא תמיד יש לי את כל התשובות. והיו רגעים השנה שאמרתי ״אני כבר לא יודעת. נגמרו לי הכלים״.

אין לי נטייה להשמנה, גם לא עצמות כבדות או חילוף חומרים איטי. אני פשוט ממש ממש אוהבת לאכול. מאז שאני ילדה קטנה אוכל הוא תענוג גדול.. ברוב תמונות הילדות שלי אני מרוחה בשוקולד או גלידה, מחזיקה ביד במבה או מסתכלת על עוגת יום הולדת בעיניים נוצצות ותאווה גדולה. אני א-ו-ה-ב-ת

לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות אוננות נשית נחשבה למחלה נפשית, סטייה וגורם מהותי בהיווצרותן של מחלות שונות. גם אוננות גברית לא הייתה מקובלת, אך עם השנים היא "יצאה מהארון" וקיבלה לגיטמציה, בעוד שאוננות נשית נשארה מאחור. עד היום נשים רבות מרגישות צורך להסתיר את העובדה שהן מענגות את עצמן. הזוי, לא?

צהריים. יש לך פיפי דחוף אבל היום הזה עמוס ויש מלא משימות.. את מתאפקת כמה שאפשר ואז הולכת לשירותים, ושמה לב שצורב לך כשאת משתינה. זה לא כזה נורא כרגע אז את מתעלמת, כבר חווית דברים קשים מזה.זה לא עובר ואחרי 20 דקות את שוב ממש חייבת פיפי. יש שם