כמו רובנו גדלתי במציאות שבה להשמין זה אסון. מציאות בה להיות עגלגלה, מלאה או חלילה שמנה, זאת בעיה שצריך לתקן, ומהר. גדלתי לתוך עולם של דוגמניות רזות על מסכים גדולים. של דיאטות אינסופיות ומוצרים דיאטטיים שקריים. עולם בו אין את המידה שלי בחנויות בגדים (וזה כולה היה מידה 44, ראבק). גדלתי בעולם בו להרזות זה להצליח ולהשמין זה כישלון. עולם בו נערות מקיאות בשירותים של בית ספר, נשים אחרי לידה נלחמות בשיניים בקילוגרמים שהתווספו ונשים מבוגרות מדברות בערגה על התקופה שבה הן היו יותר רזות.
גדלתי בעולם הזה כנערה מלאה, שלא אוהבת את עצמה. בכלל. גדלתי עם שנאה עצמית והפרעות אכילה. גדלתי להסתיר את הגוף שלי ולהתבייש בו. גדלתי עם הרבה הרבה כאב ותסכול על זה שאני כמו שאני. על זה שאני כלואה במעגל של אכילה-השמנה-ייסורים-אכילה וחוזר חלילה. שנאתי את עצמי על זה שאני אוכלת כמו שאני אוכלת. על זה שהגוף שלי הוא כפי שהוא. כאב לי ממש.
עם השנים זה השתנה. הרגלי אכילה הרסניים התמוססו.. הצורך להחביא את הגוף פחת.. יצאתי לטייל בעולם והחיים התמלאו בחוויות ובהרבה תנועה פיזית.. תרגלתי יוגה ומדיטציה ומצאתי את הסנטר שלי, קצת יותר. לא התכוונתי להרזות בטיול וגם לא שמתי לב שזה קרה. חשבתי שהתחתונים שלי הפכו להיות רופפים מרוב כביסות ידניות וכדי שלא יפלו הייתי קושרת אותם בצדדים. כשהגעתי לארץ גיליתי שנשרו ממני 10 ק״ג ושאני שוקלת עכשיו 62 ק״ג שזה ללא ספק הכי רזה שהייתי בחיי הבוגרים. זה לא שינה לי הרבה. אבל לאנשים סביבי – זה היה הדבר *היחיד* שחשוב. לא הפסיקו להחמיא לי על כמה שרזיתי, להגיד כמה טוב אני נראית *עכשיו*. כמה יפה לי ככה. עם כאב עמוק בעיניים וחיוך גדול שמנסה להסתיר שאלו אותי ״איך עשית את זה? מה הסוד שלך? איזה גוף משגע נהיה לך״. ואז הבנתי. הבנתי באיזה חברה חולה ואובססיביות התבגרתי. הבנתי כמה כולנו שרוטים ובעיקר שרוטות עמוק בכל מה שקשור לגוף ומזון. והבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה. ידעתי שאני עוד אשמין ורציתי להיות בשלום גם עם הגוף שיהיה לי עוד שנתיים.
אז שקללתי את הנתונים, חזיתי את העתיד והחלטתי לאהוב את עצמי בכל זאת. ונחשו מה? זה עובד! לפחות רוב הזמן. גם עכשיו כשאני בטח קרוב ל15 ק״ג יותר, עדיין אוהבת אותי.
זה לא שהכל מושלם. לפעמים אני מרגישה מגושמת, כבדה, לא מושכת, מגעילה אפילו. לפעמים אני מסתכלת במראה ומתבאסת. לפני שבוע מדדתי בגד ים בחנות וממש הרגשתי רע. אבל האמת היא שרוב גדול של הזמן אני אוהבת את עצמי, אוהבת את הגוף שלי, נהנית ממנו. אני חוגגת את הנשיות שלי, מעריכה את הקימורים, מרגישה סקסית ויפה. וגם כשאני לא מרגישה ככה, אני נהנית מהיכולות הפיזיות שלי, לא מונעת מעצמי כלום וחיה את החיים שלי מתוך חופש והשלמה. וזה אדיר.
אז מה תומך באהבה העצמית שלי?
1. 
עבודה עם הגוף – אני רצה, רוקדת קונטאקט, משתוללת על הרחבה באקסטטיק דאנס, עשיתי יוגה, אקרו יוגה, ריקוד אפריקאי, אפילו הלכתי לכמה שיעורים של MMA (ולגמרי עוד רוצה לחזור לזה). הערך האמיתי של הגוף שלי לא נמדד באיך הוא נראה, אלא באופן שבו הוא משרת אותי. בתהליך שאני עוברת איתו. ביכולת שלי להתגמש, להתחזק, להתפתח. וגם ביכולת שלי להרפות, לנוע, להשתחרר, להנות!!
2. 
סביבה – אני מקיפה את עצמי באנשים שפשוט לא משנה להם אם אני מידה 0 או 60. חברים שלי אוהבים אותי, אף פעם לא מביעים שיפוטיות כלפי מה שאני אוכלת או איך שאני נראית. כן, חלקם אולי יגידו לי אם רזיתי (בכל זאת, חיים בעולם הזה), אבל זה הכי רחוק עם להעיר לגבי הגוף שלי שמישהו ילך (בלי להכליל כמובן, סגידה, מחמאות והרמות). מעבר לסביבה הקרובה, גם במעגלים היותר רחוקים ובאירועים שאני הולכת אליהם, מרגישה שיש מקום לא.נשים בכל מיני צורות וגדלים. כשאני מגיעה לאירועי מידברן אני מרשה לעצמי ללכת חשוף, חצוף וסקסי. יודעת שאני אתקבל באהבה גם עם עוד 30 קילו לחבילה.
3. 
הכרה בעליות ובירידות – אני זוכרת שכאשה אני דינאמית, מחזורית, ספירלית. אני משתנה כל הזמן. יש זמנים בחודש שאני טוחנת את המקרר ויש זמנים שהכי בטבעיות מה שבא לי זה שייק ירוק ופודינג צ׳יה. אני מנסה לרכב על הגלים הבריאים, ולהיות בחמלה כלפי עצמי כשאני בגלים של שוקולד, פסטה ושאר משמינים. אני עולה ויורדת 5 קילו בלי לשים לב ובלי להתרגש. זה ממש מקל על החיים
4. 
לא עושה דיאטה ואין לי משקל – הבנתי ממזמן שמה שתומך באהבה העצמית שלי, לא קשור לכמה ק״ג נספר על הצג, ושלהישקל מכניס אותי לסטרס. אני גם לא בענייני ספירת קלוריות ויעדים קונקרטיים של השמנה או הרזיה. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לאכול עוד ועוד! עשיתי השנה ניקוי שהיה ממש מיוחד ומפנק, ולפעמים אני אשחק עם האכילה שלי, אבל מה שמוביל אותי זה לא חרדת השמנה, אלא לחיות ברווחה ובאושר.
5. 
בגדים שמאפשרים להתרחב ולהתכווץ – קודם כל, אני הולכת רק עם בגדים שנוחים ונעימים לי! אין מצב לשים משהו מחטב, פושאפ, אפילו ג׳ינס לא. אוורירי, גמיש, צבעוני, נעים. הרבה מהזמן זה בגדים שאין להם מידה, כאלה שנמתחים או נקשרים בגדלים שונים. תחתונים יש לי בארון בשתי מידות. ככה אני יכולה להתלבש במה שכרגע הכי מתאים לי, בלי להתכווץ או להתבאס כי משהו קטן עליי. It is what it is
6. 
עבודה עם אנרגיה מינית – בשנים האחרונות אני מגלה עוד ועוד מהאנרגיה המינית שלי, שהיא אנרגיית החיים. ככל שאני מתחברת לגנרטור האינסופי הזה, ככה אני יותר מאושרת, מחוברת, יותר בחיים! ובהתאם, ככה גם יותר נמשכים אלי, מחמיאים לי, מרימים לי! וזה באמת לא משנה אם אני עולה 7 קילו או יורדת 5. בתקופות שאני מחוברת לרטט החיים העוצמתי הזה אני ממגנטת! מעבר לזה, אני מעריכה את הגוף שלי על העונג שהוא מסב לי. ככל שאני חוקרת יותר, ככה אני מגלה שהעונג הוא אינסופי
7. 
להיות במרחבי עירום – אני לא נודיסטית לגמרי, בעיקר אוהבת להיכנס בעירום למים, אבל מאוד אוהבת מרחבים שמאפשרים עירום. כשאנשים סביבי ערומים אני נזכרת שכל מה שראיתי על מסכים, שלטי חוצות או אפילו ברחוב, הוא קצת פייק. ושלרוב הנשים יש צלוליטיס, סימני מתיחה, ורידים בולטים ועוד, סימנים על העור, צלקות, כתמי שמש ועוד. זה גם תמיד נעים לי לראות שיש מלא סוגים של גוף, מלא סוגים של ציצים, של טוסיקים, של בטנות. וכל אחת מיוחדת ויפה.
8. 
מעגלי נשים ומרחבי שיח של אמת – ככל שאני נמצאת יותר בקרבת נשים אמיתיות שמוכנות להביא את עצמן כפי שהן, ללא מסכות ומניירות, ככה יותר נוח לי איתי. כשאני שומעת על התמודדויות של אחרת, למשל שמישהי יפייפה ואהובה מדברת על זה שקשה לה עם איך שהיא נראית, או שהאכילה שלה יוצאת משליטה, אני נושמת עמוק ויש בי גם של חמלה ואהבה. האהבה שאני מרגישה כלפיה פתאום מסתובבת ומופנית אלי. אני מרגישה נורמלית יותר. אנושית. שפוייה. כשאני מסתכלת על עצמי בעיניים טובות, הרבה יותר קל לי – לסלוח לעצמי, לאהוב, להרפות.
9. 
לא למנוע מעצמי כלום – גם בתקופות שפחות נוח לי איתי, אני לא מוותרת: לא על ללכת לים, לא על אירועים חברתיים, לא על ארוחות מפנקות. אולי זה fake it till you make it, או לפחות משם זה התחיל, אבל היום אני פשוט חיה את החיים פול פאוור!
10. 
מרחבי מגע ומסיבות כרבולים – רק כשהתחלתי להתכרבל עם מלא אנשים גיליתי שלגוף שלי יש פיצ׳רים הרבה יותר שווים ממראית עין. בשנים האחרונות התרבות החברית שלי היא של קאדלים. נפגשים כל החברים, פורשים מזרונים, מתכרבלים ומקשקשים. כמו לשבת לבירה רק בלי הבירה ועם הרבה יותר קרבה. ככה גיליתי שזה לא מובן מאליו ואפילו ראוי להערכה כמה שאני רכה, נעימה, חלקה, עדינה. פתאום אנשים התענגו עליי, החמיאו לי, אהבו את הגוף שלי על מה שהוא. מרפא 
11. 
* זוגיות תומכת – אין מה להגיד, בן זוג תומך, אוהב וחושק זה life changing. אני אהיה כנה ואודה שכשעשיתי את הרשימה הוא היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. זה לא אומר שכדי לאהוב את עצמך את צריכה בן זוג, ובגלל זה הפכתי אותו לנקודת בונוס בסוך הרשימה. אבל אולי זאת כן תזכורת טובה למי שמצאה את עצמה בזוגיות בה היא לא נחשקת ולא מוערכת.. מגיע לך להרגיש כמו מלכה
ועוד הערה חשובה לסיום –
אם נקודת המוצא היא שאני אוהבת את עצמי, אני יכולה גם לבחור לשנות. להתחזק, להתחטב, להרזות. או לא. בחודשים האחרונים בחרתי ב״לא״, באהבה. אחרי חודשים שבהם הייתי מלא בגוף, רקדתי, התאמנתי, רצתי ותירגלתי, הגיעו חודשי עבודה והשמנה מנחת (ומפנקייקים באמצע הלילה). במקום להשקיע אנרגיות בלהילחם, אני משקיעה אנרגיות בלאהוב את עצמי. עד עכשיו זה עובד די טוב – אני בריאה בטירוף, חזקה, גמישה, סקסית ומבסוטה על החיים רוב הזמן. מי יתן ותמיד נרגיש ככה כולנו, בלי קשר למראה או משקל
מצרפת שתי תמונות, בהפרש של עשור.
אז faking it
היום making it
בשני הרגעים שמחה שהרשיתי לעצמי להיות ולחוות
בברכת שנה טובה ואהבה עצמית
יעל
